אמרו חכמים: "מקדש שני . . מפני מה חרב מפני שהיתה בו שנאת-חנם", ולכן אהבת-ישראל בימי בין המצרים "היא דבר בעתו . . דחורבן בית-שני שקרה מפני שנאת-חינם". והחידוש בדורנו שהאהבת-ישראל היא "בתור טעימה והתחלה דהגאולה האמיתית והשלימה . . מצד בחינת ה'יחידה' שבכל ישראל בשווה". מצוות אהבת-ישראל היא לאהוב את כאו"א מישראל כגופו, לפיכך צריך לחוס על כבודו ועל ממונו של חברו כשם שחס הוא על שלו. וכל הדברים שאדם רוצה שיעשו לו, מצוה עליו לעשותם לאחיו מישראל. וכותב אדה"ז שהדרך הישרה להגיע לקיום מצוות אהבת-ישראל, היא ע"י שהאדם יגביר את נפשו על גופו, כי מצד הנפש, כל ישראל הם אחים ממש בשרש נפשם בה' אחד. ואפילו אם חברו חטא כנגדו בדבר שבממון אסור לשנאתו בלבו. אך לא ישתוק, אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו "למה עשית לי כך וכך". ואם רוצה למחול לו ולא להוכיחו, הדבר אפשרי, כי לא הקפידה תורה אלא על השתיקה והשנאה בלב. מי שציער את חברו או פגע בו, עליו לרצותו ולבקש ממנו מחילה. ומצווה על הנפגע שימחל מיד כשמבקש ממנו מחילה, וממידת ענווה ראוי שימחל אפילו כאשר הלה הוציא עליו שם רע. ומדת חסידות היא שלא זו בלבד שלא יעלה שנאת חברו בלבו אלא אדרבה יגמול טובות למי שהצר לו. כמו שנהג יוסף עם אחיו.