אין להתיר נדרים בשבת שלא לצורך השבת, יש אומרים משום "טרחא", ויש אומרים משום "ממצוא חפצך". מותר להתיר נדרים לצורך השבת עצמה, או כאשר חייבים להתיר אותם מייד.

אסור לקרוא קריאת שמע או להתפלל כנגד שיער אשה, אפילו היא אשתו - בשאר הזמנים מותר, לבעל בלבד, מן הדין לראות את שיער אשתו. מובן שבאופן כללי האישה מכסה את ראשה תמיד, גם בבית, הן מצד הלכות צניעות בכלל שלא לגלות מקומות שדרכן להיות מכוסים, הן מצד המעלות של הצניעות בבית (זוהר, מעשה קמחית וכו') ועוד.

לא אומרים ברכות השחר שוב אם יש ספק, צריך להתפלל מנחה.

כמובן שלא, זו אונאה

יש הבדל מהותי בין כוסמת,שהיא מין קטניות לבין כוסמין שהוא מין חיטה ולכן לחם העשוי ממין דגן שנקרא כוסמין, ברכתו המוציא. אך מאפה או תבשיל מכוסמת טחונה, ברכתו שהכל.

אפשר להשלים ולברך את כל ברכות השחר אך לא את ברכות התורה, משום שיש דעה בהלכה שכבר יצא ידי חובת ברכות התורה בברכת "אהבת עולם" שלפני קריאת שמע בה אנו מודים ומבקשים על לימוד התורה.

על שאלה זו השיב הרבי מה"מ (ביחס לג' בתמוז ולח"י אלול): "בעניינים שתלויים ברגש (מודגש) - אין מקום לשאול (מודגש) - כיון שזוהי הוכחה (מודגש) שאין רגש". לפי זה נראה,שמי שמרגיש ומתנהג באופן שזהו יום שמחה, חג הגאולה, אינו אומר תחנון, אך לא מי שההנהגה היחידה שמבקש לאמץ היא אי אמירת תחנון..

ברכתו 'שהכל'.

לכתחילה הבצל נחשב כבשרי ואין לאכול עם חלבי. אולם אין צורך להמתין אחר כך שש שעות

אם הורדתם והחזרתם באותו יום - אין מברכים, אולם אם עבר לילה - מברכים.

כשמסירם מזוזות לבדיקה ומחליפים אותם במהודרות יותר יש לברך אף אם קובעים אותם מיד אחר הסרת המזוזות הישנות.

לכתחילה לא נכון להשתמש בכיריים קרמיות גם לבשר וגם לחלב. יש לייחד אחד לחלבי ואחד לבשרי, או להניח חציצה בין הכיריים לסיר, כגון דף אלומיניום. בכל מקרה יש להיזהר שהכיריים יהיו נקיים משיורי אוכל, כדי שלא יתלכלך סיר בשרי מחלב, ולהיפך.

אם חתכו בה איסור שניצלה באש, צריך ליבון. אם חתכו בה תבשיל עם רוטב, צריך הגעלה. אם מדובר בסכין עם ידית פלסטיק- אי אפשר ללבן. גם להגעיל לא כדאי. במקרה הצורך יהיה ניתן להגעיל באופן ששורים את הסכין בחומר פוגם כגון אקונומיקה, ואח"כ מגעילים ברותחים.

ברובם ככולם של המקרים, הנזק וודאי, והתועלת לא קיימת או אפסית, ובוודאי לא מצדיקה זאת

ההוראה של משרד התחבורה היא שכאשר יש תקלה במכשיר התיקוף הנוסעים פטורים מתשלום, לכן נחשב הדבר שהחברה התייאשה מלכתחילה מתשלום זה, ואין צורך לשלמו.

האריז"ל הקפיד לאכול דווקא על שלחן של ד' רגליים, דוגמת שלחן המקדש.

מעיקר הדין אינה חייבת. ואין להכריח אותה. אמנם - הן מצד חינוך, והן מצד טובה לנפש, אם ניתן להשפיע שתפצה אותו במה שיכולה, הדבר ראוי.

להתפלל שוב עמידה עם יעלה ויבא, לומר הלל ולהתפלל מוסף.

כותב אדמו"ר הזקן: ״ומצוה מן המובחר לקרותו (את ההלל) עם הציבור מיד אחר תפילת שחרית כדי שיענה עמהם הודו ואנא אחר הש"ץ״ ואף שנאמר לגבי יום טוב, אך מטעם זה משמע שאין חילוק בין הלל של חג ובין הלל של ראש חודש.

לא חוזרים אם שכחו יעלה ויבוא בערבית של ראש חודש.

לא חוזר.

נוהגים שהנשים לא עושות מלאכות בראש חודש, לגבר מותר.

יתפלל פעמיים ערבית ויזכיר בשניהם ראש חודש.

אמנם המנהג הרוֹוח הוא שלא לענות 'אמן' בסוף כל ברכה, אלא 'כן יהי רצון', מכיוון שאין זו הברכה עצמה. אבל מנהגנו לענות 'אמן', מכיוון שגם הש"ץ 'מברך', כלשון הזוהר-חדש, על דרך עניית 'אמן' בברכות שב'יעלה ויבא' וכד'.

מאחר ומדובר בזן אחר, אם שניהם לפניו יחד בשעת הברכה - מברך על אחד מהם ופוטר את השני. אך אם אין שניהם לפניו - יש לברך שהחיינו. וכלשון אדמוה"ז: "פרי שיש בו מינים הרבה, מברך על כל מין ומין.. אפילו יש להם טעם אחד כגון אדומות ושחורות.."

רוב הפוסקים ובכלל זה אדמו"ר הזקן מתירים, ואף אומרים שבמקרה שאין פנאי ביום ששי יש להסתפר בחמישי כדי להסמיך את התספורת לשבת ככל האפשר. רק בט"ז כתב שדומה לציפורניים שאין ליטול ביום ה', ובאחרונים דחו סברה זו.

אם עצם נתינת ההלוואה גורמת לך הנאה, זה לא ריבית, זו המצווה. אין איסור להלוות לרב גדול וכדומה, למרות שזה גורם לי הנאה. משא״כ אם יש טובות נוספות שהמלווה מקבל מהלווה, בין בכסף בין בדיבור (רבית דברים) בין בשווה כסף, זה אסור משום ריבית. במקרה שטובות ההנאה התקבלו ומתקבלות בלא שום קשר להלוואה - דהיינו שהם חלק מהיחסים ביניכם שהתחילו בלי שום כוונה ללוות ולהלוות, וגם בהמשך לא יהיה שום דבר חריג שעשוי להראות לעצמכם או לאחרים, כאילו זה בגלל ההלוואה, רק אז הדבר מותר, אך יש להיזהר מאד שאכן כך יהיה ולא יהיה שום שינוי במה שהיה רגיל וידוע קודם.

יש עניינים שבהם יש מחלוקת בגמרא או בפוסקים הראשונים, אך ההלכה נפסקה כבר בשולחן ערוך ושאר הפוסקים,(לדוגמא - סדר פרשיות התפילין, שלהלכה יש להניח תפילין של רש"י בברכה, ר"ת בלי ברכה לכל מי שיכול וכו'), יש נושאים שבהם יש פוסק שמנהג קהילתך או עדתך כמוהו (כגון אדמו"ר הזקן - לכלל החסידים, רבותינו נשיאנו וכד'), ועניינים שבהם יכולים להיות חילוקי דעות או הבדלי פסיקה בכלל. בדיוק על כך יש את ציווי המשנה "עשה לך רב - והסתלק מן הספק", כאשר אתה נוהג לפי פסקי דין של רב מוסמך, הרי שאתה מקיים את המצוות באופן שהקב"ה מצווה אותנו.

יש להימנע מכך, שהרי מטבע הדברים העיסוק בשידוכים דורש התעסקות עם שני צדדים, ונפסק להלכה "מי שאין לו אשה לא ילמד תינוקות, מפני שאמות הבנים באות לבית הספר לבניהם ונמצא מתגרה בנשים", וכאן מדובר בדרך כלל ביותר שיחות וקירוב הדעת. אמנם אם הכוונה רק להעביר הצעה לאבי המדוברת וכד' - נראה שאפשר, ואח"כ הטיפול יעבור למישהו אחר.

ככלל - נדרים והתרתם הם עניין מורכב, ועניין חמור, ולכן יש להיזהר בתכלית מלהשתמש בלשונות של נדר , שבועה וכיו"ב, וכנפסק בשו"ע: "אל תהי רגיל בנדרים כל הנודר אף ע"פ שמקיימו נקרא רשע ונקרא חוטא:" בכל מקרה של ספק יש לפנות לרב שיפסוק האם הנדר חל, האם יש צורך או אפשרות בהתרת נדרים, וכיצד לבצע אותה. לגבי אשה נשואה - מן הדין בעלה יכול להפר את הנדרים שלה ביום שמעו, הרי שמומלץ מאד שאכן ברגע ששומע שנדרה או שיש חשש כזה יאמר הבעל שהוא מפר, אמנם גם אז יש לשאול האם אכן זה הועיל לגמרי.

אם לא נעשית שום פעולה בשבת ע"י אדם, והמחשב לא משמיע קול - מותר.

על הים התיכון מברכים למעשה "עושה מעשה בראשית", אם לא ראו אותו יותר מ30 יום. נאמר במשנה ובפוסקים "על הים הגדול מברך ברוך שעשה את הים הגדול", ונחלקו הפוסקים האם הכוונה היא רק לים האוקיינוס או גם לים התיכון, ולכן נוהגים לברך את הברכה כוללת יותר לכל הנפלאות שבטבע: "עושה מעשה בראשית". כמו שאר הברכות שתלויות בראייה - מברכים רק כשרואים אחת ל30 יום ולא פחות.

יש להימנע מכך, אף שמעיקר הדין לא נזכר איסור, כל עוד אין מזיקים בכך לאחרים [רעש, לכלוך ושאר נזקים], אמנם מאחר ומדובר בבעל חי שאינו טהור - כ"ק אד"ש מעורר על כך שיש להימנע מהסתכלות על בע"ח לא טהורים, בתמונות, ציורים ומשחקים, ומביא שם שגם הסתכלות בבעלי החיים עצמם בקביעות הרי היא פסולה ומשפיעה לא טוב על נפש המתבונן ובעיקר על נפשות הילדים ולכן יש להימנע מזה. אפשר להתיר הסתכלות בבע"ח כאלו בביקור בגן חיות וכד' רק כאשר מדובר באופן ארעי - לצורך לימוד, כדי לברך ברכת "משנה הבריות" או לשם התבוננות ב"מה רבו ומה גדלו מעשיך ה'".

אכן יש להניח, שכן אין שום בעיה להניח פעמיים, אך יש בעיה לא להניח..

לא בכל מקום ומצב המקוואות שנועדו לגברים כשרים לטבילה מדאורייתא (ובפרט במקומות ארעיים), ולכן יש לברר שאכן במקווה זו קיים אוצר מי גשמים שמחובר לבור הטבילה כדין, וקיים פיקוח שהמקווה כשירה. במקרה שאכן המקווה כשירה, מותר לטבול בו כלים ויש להיזהר בכמה דברים: 1. סכנת נפשות שמא ח"ו כלי ישבר שם. 2. בעניין הברכה אי אפשר לברך במקווה מפני הזוהמה. 3. יש לוודא שהמשאבה להחלפת המים (או ה'פילטר') לא עובדת .

אין לעסות את הגוף או חלק ממנו בשבת, ואפילו עיסוי פשוט ולא מקצועי הנעשה לתענוג בלבד אסור, אלא אם כן עושה זאת לתענוג וללא הפעלת כח כלל.

אתה יכול רק לשמוע כי הכלל בלימוד הוא "שומע כעונה" ובפרט למי שאינו יכול לומר בפה. אם יש באפשרותך, תאמר בלחש מילה במילה אחר הקורא. כל טוב ורפואה שלמה וקרובה.

כותב אדמו"ר הזקן בהלכות תלמוד תורה: "כל אדם צריך להיזהר להוציא בשפתיו ולהשמיע לאוזניו כל מה שלומד בין במקרא משנה ותלמוד, אלא אם כן בשעת עיון להבין דבר מתוך דבר. וכל מה שלומד בהרהור לבד ואפשר לו להוציא בשפתיו ואינו מוציא אינו יוצא ידי חובת מצות ולמדתם אותם, אלא אם כן שומע מפי המדבר שהשומע כעונה בפיו". ומכאן - שאם מקפיד אכן לשמוע היטב, ובפרט כאשר הסיבה שאינו מוציא בשפתיו היא כדי להבין את השיעור - יוכל לקיים את מצוות תלמוד תורה. כ"ק אד"ש מה"מ מבאר שאף מי שלומד בהרהור, הדבר נחשב לו לימוד תורה אף אם אינו מקיים בכך את מצות "ולמדתם אותם", הוא מקיים בכך את מצות "והגית בו יומם ולילה".

אמנם לפי דברי הזוה"ק האיסור על כך קיים גם כיום. אלא שמכל מקום בשולחן ערוך אדמו"ז משמע שהאיסור הוא רק בבית אפל. אם כן כשיש אור בבית, אין איסור. וכך נמסר ע"י המזכירים והמשב"ק שהשיב הרבי מה"מ לגבי לינה שלו בביתו אחרי הסתלקות הרבנית ע"ה, שישאיר אור. כמו כן יש להקל כשמדובר בבניין מגורים שיש בו עוד דירות. מסופר על חסידים (דוגמת ר' מענדל פוטרפס) שהקפידו לא לישן יחידי בכל אופן. (ואולי משום שלא היה בניין דירות) בבית הנמצא במקום מבודד ושומם, נראה שיש להיזהר בכל אופן. אם יש בבית אפילו תינוק בן יומו, אין איסור.

אין לעשות כן, משום שלדעת רבים מגדולי הפוסקים בדורותינו אכן אסור לעשות איפור קבוע, שבו מחדירים את חומרי האיפור אל מתחת לעור באמצעות מחט וכיו"ב, ויש בזה איסור של כתובת קעקע. אמנם יש מהפוסקים המקלים משום שגם איפור זה דוהה ואף עשוי להימחק כולו או חלקו אחרי מספר שנים, וכן משום שאין בו צורה, אך גם לדעתם הדבר אינו מותר לכתחילה, ובפרט ככל שמשתמשים בחומרים עמידים וקבועים יותר. לכן יש להימנע מכן

אכן, כך נוהגים בהרבה מבתי הכנסת בכלל, וכן של אנ"ש - וזאת משום החשיבות של המקום לצד ארון הקודש וחשיבותו של צד ימין. ובכל מקרה כתבו הפוסקים שאין לשנות בצורת ובסדרי בתי הכנסת ממה שנהגו מדורי דורות.

כנראה שיש כאן אי הבנה של המושג "לשנות מפני השלום" שצריך להיזהר בו מאד, ולא חל בכל מקרה, אלא רק על סיפור דברים שקרו בעבר, והשינוי לא יגרום כמובן להפסד ממון. במקרה שציינתם, עצם השימוש "שואל שלא מדעת" נחשב כגזל, וממילא חייב לשלם את הנזק שגרמת, גם בלי כוונה, שהרי אדם מועד לעולם. כך שאין מקום לשקר ח"ו ולהכשל גם בגזל..

איננו מתייחסים כאן לעצם פתיחת האריזה בשבת, אלא רק לעניין אותיות הכתב. אסור לקרוע כל דבר שיגרום למחיקת אותיות או ציור וכו׳. הדבר אינו דומה כלל, שכן ההיתר המוזכר בדברי אדמוה"ז (מתשובת הרמ"א) הוא משום שאין כאן מחיקה אלא רק הרחקת האותיות זו מזו, באופן שאח"כ חוזרות ומתקרבות, ואין צורך בשום מעשה מיוחד לשם כך, ואילו במקרה של האריזה הרי עושים מעשה של קריעה, ואח"כ הכתב לא יחזור להיות מחובר מאליו, ובקשר לכך פוסק אדמוה"ז בפירוש לאיסור.

מצד הדין, התובע הולך אחר הנתבע לבית הדין הסמוך אליו או המקובל עליו, אלא אם יש בית דין בעיר או בקהילה ששניהם כפופים אליו.

כוונתך כנראה לדין שמקורו בגמרא ואף נפסק בשו"ע (כולל שו"ע אדמו"ר הזקן) שלא לשתות מים (ומשקים שמעורבים במים) שהיו לילה בכלי מתכת. אמנם כך נוהגים בפועל, אך לגבי מכונת קפה וכיו"ב, הרי שלא מתייחסים אליהם ככלי אחסון, אלא יותר כמו המים שבברז, מכיוון שלא תמיד עוקבים מתי נכנסים המים וכו', ובכגון דא נאמר "שומר פתאים ה' "

אף שרבים מהפוסקים מתירים באופן זה, מדברי אדמוה"ז עולה שצריך תשעה שיכוונו לברכות ויענו "אמן" בפועל ממש.

מאחר וזו אכילה ושתי'ה שיש בה משום קביעות, אין חוזר ומברך אחרי שיצא להתפנות, או בכל יציאה מועטת אחרת מהחדר.

מותר לאדם להאכיל את הדגים שלו, שאחריות אכילתם מוטלת עליו.

לגבי נדרי מחשבה נחלקו הפוסקים אם נחשבים כנדרים, ולשיטת אדמו"ר הזקן כשנדר בלבו לדבר מצווה נחשב כנדר ויש לתת את מה שחשבו. לאור זאת - הדברים תלויים אכן בתוכן המחשבה, ובמידה ויש ספק האם אכן התכוונת לנדר או שבועה, או כל ספק אחר, יש לפנות לרב מורה הוראה שיפסוק האם אכן חל כאן נדר או שבועה, והאם יש מקום להתרת נדרים

א. תחנון: אין אומרים תחנון עד יום י"ב סיוון. בקריאת שמע שעל המיטה של ליל י"ג סיון אומרים תחנון. ב. החלטות טובות: כל ימי התשלומין מסוגלים ביותר לקבל החלטות טובות ולקיימן בפועל בכל הקשור ללימוד התורה, החלבשמירת השיעורים הקבועים של חת"ת ורמב"ם וגם בשמירת השיעורים של כאו"א לפי עניינו. ג. כינוס תורה: הוראת כ"ק אד"ש: נוהגים לערוך "כינוסי תורה" לאחרי ובסמיכות לכל אחד משלשת הרגלים. ובמיוחד חג השבועות, שלהיותו "זמן מתן תורתנו" הרי זה הזמן הכי מתאים לעריכת "כינוסי תורה".