אין חובה לשמוע אבל טוב שישמעו.

יש לנקות היטב את משחקי הילדים. באם אי אפשר להגיע לכל חלק במשחק ולנקותו היטב – אין להשתמש במשחקים אלו בחג, וראוי למוכרם במכירת החמץ.

לא, אך לכתחילה יש להשתמש בסכין חלבית לשם כך.

סכין שחיטה יש לטבול בלי ברכה (כיום מצוי הרבה סכיני שחיטה המיוצרים בידי יהודים ואינם צריכים טבילה כלל).

לפני הברכה יגלה את הפת ויעשה סימן (רושם בלבד, אך לא יחתוך) במקום שבו רוצה לחתוך את הפת אחרי הברכה. אם במקום לעשות סימן חתך מעט את הפת בסכין, אך עדיין הכיכר מחוברת – כל עוד אוחז בחלק שנחתך ושאר הכיכר עולה עמו – הרי היא כשלימה לכל דבר וכשרה ל'לחם משנה'.

נאמר: "ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם". וביארו חכמים שבחג הפסח עצמו חייבה התורה להשבית את החמץ לגמרי, אולם קודם חצות יום י"ד בניסן מותר להפקיר את החמץ מן התורה; אלא שחכמים חששו שמא החמץ הינו יקר ולא יהיה זה בלב שלם ויעבור על איסור "בל יראה ובל ימצא", או שמא מתוך הרגל יאכל את החמץ הנמצא בבית בפסח ח"ו, ולכן לא הסתפקו בהפקר החמץ אף קודם זמן איסורו, וקבעו שיש לחפשו בחורי ובסדקי הבית ולבער את הנמצא קודם זמן איסורו. והוסיפו הפוסקים שמחג הפורים טוב לעיין בכל דבר שעושה, שלא ישאר דבוק בו חמץ שלא יוכל להסירו בקלות בערב פסח.

אסרו חכמים אכילת המצה בערב פסח מעלות השחר בכדי שיהיה תאב לאכילת המצה בליל הסדר ויאכלה בחיבה. והוסיפו הפוסקים וכתבו שהרבה נוהגים שלא לאכול מצה מראש-חודש. אולם אנו נוהגים כפי שכותב הרבי: "יש להזהר מאכילת מצה ל' יום לפני הפסח", כלומר, מחג הפורים ועד פסח אין אוכלים מצה. דנו הפוסקים לגבי אכילת 'מצת חמץ' בימים אלו שקודם הפסח, מאחר ועיקר האיסור הוא רק על מצה שיוצאים בה ידי חובה בפסח, ולכן לכאורה ניתן להקל ולאכלה, אלא שיש שכתבו שכיוון שטעם האיסור הוא משום חביבות המצווה, הרי שראוי להימנע מלאכול אפילו מצות חמץ, ולפחות בערב פסח יש להקפיד על כך.

סוגי עוגיות שונות (בטעמם, או שינוי ניכר אחר) אכן נחשבות לשתי מנות, כיוון שצריך שני סוגים שונים אך אין צורך שברכתם תהיה שונה וניתן להביא שני מינים מאותה ברכה.

גם גר אומר שעשה ניסים לאבותינו. מאחר שנכנס תחת כנפי השכינה אין הפרש ביננו לבינו, וכל הניסים שנעשו - כאילו לנו ולו נעשו.

בשיעור המינימלי למתנות עניים כותב הרבי שיוצא ידי חובה בסענט (כפרוטה) לכל עני, אמנם זה רק למי שאין ידו משגת, השיעור לאדם שיכול הוא שיעור של סעודה כ 20 ש"ח לערך ומשתנה מזמן לזמן, אך יש לדעת שראוי להרבות בהוצאות על מתנות לאביונים יותר ממה שמוציאים על משלוחי מנות וסעודת פורים.

למעשה ראוי להחמיר בזה.

בשונה ממשלוח מנות שצריך להיות דווקא איש לרעהו ואשה לרעותה, במתנות לאביונים אין הקפדה בזה ומותר לתת איש לאשה או אשה לאיש.

יכוון לצאת ידי חובתו בשמיעת פרשת "ויבוא עמלק" שקוראים ביום פורים.

לכתחילה יש להתחיל את הסעודה בבוקר, מפני כבוד השבת. ויש להיזהר שלא לשכוח להתפלל תפלת מנחה. אם לא הספיק בבוקר יאכל סעודת פורים בשעות הצהרים המוקדמות, וישתדל להתחיל לפני תחילת שעה עשירית (כלומר, שלוש שעות זמניות לפני השקיעה), כדי שיוכל לאכול סעודת שבת לתיאבון. אם גם את זה לא הספיק, יאכל לאחר מכן. אך ראוי שיסיים את סעודתו לפני השקיעה, כדי שיוכל לנהוג על פי הסדר הרגיל: ברכת המזון, תפילת ערבית, קידוש וסעודת שבת. האוכל סעודת פורים לאחר חצות, ראוי שיתפלל מנחה לפני כן.

למנהגנו נותנים עבור כל בני הבית כדלקמן: "זכר למחצית השקל" היא זכר למחצית השקל שהיו נותנים במהלך חודש אדר, עבור קרבנות הציבור של השנה החדשה המתחילה בר"ח ניסן, כדברי המשנה "באחד באדר משמיעים על השקלים", ובכך הקדים הקב"ה את השקלים של עם ישראל לשקלים שהמן ביקש לתת למלך אחשוורוש. מאחר ועל מחצית השקל נצטוו "מבן עשרים שנה ומעלה", יש אומרים שהחיוב הוא מבן עשרים שנה בלבד, ורבים מהפוסקים כתבו שהוא מבן 13 שנה, ויש שכתבו שאף עבור ילדים, ויש שהוסיפו אף עבור עוברים זכר למה שנאמר "כל העובר על הפקודים". מי שכבר התחילו לתת עבורו בשנה אחת, אין להפסיק בכך. הרבי מה"מ הזכיר וציין כי המנהג הוא לתת עבור כל בני הבית.

משתדלים לקרוא מגילה ברוב עם ובמנין. אף שיוצאים ידי חובה גם ללא מנין.

אומרים תחנון, רק רבותינו נשיאנו אחר קבלת הנשיאות לא אמרו.

בקריאה בהברה ספרדית אין לכפול את המילה זכר, כיוון שבהברה זו ככלל אין ניכר ההבדל בין סגול לצירי.

נוהגים שלא לשלוח מנות לאבל אחרי פטירת אביו ואמו כל שנים עשר חודש. אם שלחו לו מנות מחוסר ידיעה וכדומה, מותר לו לקבלן.

הדעה המקובלת בפוסקים היא שתבאנה הנשים לבית הכנסת לשמוע פרשת זכור, וכפי שעורר הרבי שנהגו נשי ישראל לבוא לבית-הכנסת; וכשאין הדבר מתאפשר תקרא קריאה זו מתוך החומש, ובנוסף תשתדל להשלים זאת בפורים ביום בשמיעת קריאת "ויבוא עמלק".

מובא בגמרא שפת חמה מזיקה לגוף, אמנם אדמו"ר הזקן בשלחן ערוך שלו לא הביא זאת, וידוע שבהרבה מענייני רפואה המובאים בגמרא, השתנה הטבע בעולם. ובכף החיים מובא, שהדברים אמורים רק לגבי פת חמה ביותר. לכן בפועל המנהג להקל בפת חמה שאינה מש רותחת, וכפי שרואים בפועל שרבים וטובים לא מקפידים באכילת פיצה, טוסט וכדומה.

כדי להיות חייב בברכה אחרונה בוודאות, צריך שיהיה כזית בפרי (27 סמ''ק), בד''כ בתמר אין כזית, אלא אם כן הוא ממש ענק. (לכן לא מומלץ לאכול תמר אחד שלם כי נכנסים לספק ברכה כי יש דיעה שעל פרי שלם מברכים ברכה אחרונה אף שאין בו כזית, אלא שלא נפסקה ההלכה כדיעה זו).

קטן המצטער ביותר (אף אם אין לו דלקת), מותר לתת לו טיפול רפואי באמצעות 'קומפרס' (compress), אך יש להיזהר שלא ייסחטו נוזלים. ואם הדרך היחידה להקל את הכאב, היא להעביר מגבון שממנו נסחט חומר מרגיע – יש לעשות זאת רק בשינוי (כלאחר יד).

א. לגבי ערלה, בארץ ישראל נוקטים שחייב בערלה, בחו''ל נוקטים להקל שהוא כירק ואין בו ערלה. ב. ברכתו האדמה. ג. לעניין מעשר זה לא כל כך משנה, כי גם פרי העץ וגם פרי האדמה חייבים בתרומות ומעשרות.

כן, אם לא התחיל עדיין את פסוק שמע ישראל עונה בקדושה על: קדוש, ברוך, ימלוך, וכן עונה אמן על ברכת הא-ל הקדוש.

כן, הש"ץ לא יעבור לאמירת התהלים למקום אחר בביהכנ"ס, אלא מיד אחרי אמירת "אך צדיקים" יתחיל באמירת התהלים, בעודו ליד עמוד התפילה.

יש צדדים להיתר, אך הרבה פוסקים אוסרים - למעשה עליו לפנות לרב שמכירו ולשאול אותו האם הוא מתיר זאת בהתחשב במצבו.

מצד מנהג חב"ד אין צורך לעשות סעודה זו, אך אם רוצים ניתן לעשות.

יש מצוה לכבד אותם, כשם שמכבדים הורים, ולכן אין לקרוא בשמם הפרטי.

תקנת רבותינו נשיאינו לומר בציבור בכל יום – בין בחול ובין בשבת – את שיעור התהלים היומי כפי שספר התהלים מחולק לימי החודש. לכן, גם מי שסיים את תפילתו לפני הציבור – ימתין באמירת שיעור התהלים, ויתחיל לאומרו יחד עם הציבור.

מפאת חשיבותו של היין מברכים עליו אף בתוך הסעודה, אלא שבשבתות וימים טובים אין מברכים על היין בסעודה - כיוון שהקידוש הוא מצרכי הסעודה ונפטר בברכת "הגפן" שבקידוש, ואף השומעים את הקידוש שטעמו מהיין נפטרו בברכה זו. אולם ברכת "הגפן" בהבדלה אינה פוטרת את שתייתו בסעודה שלאחריה, אלא אם-כן חשב בעת-הברכה לשתותו בסעודה. ולגבי משקאות חריפים המוגשים בתוך-הסעודה לאמירת "לחיים" וכדומה הדעה הרווחת למעשה שאין מברכים עליהם כלל בתוך הסעודה.

בלילות עד חצות הלילה, לא אומרים תחנון. תקנת אמירת תהילים הינה בהשכמה, כך שניתן לקום מוקדם - ובלבד שיהיה אחרי חצות הלילה - ולומר תהילים. אם לא מספיקים לפני התפילה, אפשר להשלים אחר כך.

אסור להשמיע בשבת שום קול (אף שאינו מוזיקלי או מרגיע) בכלי המיוחד להשמעת קול, כגון לצלצל בפעמון, רעשן וכדומה.

הזקוק לעיטוף או הכנסה לסד או למנעל מיוחד ליישור רגליו וכדומה – מותר לעשות זאת בשבת.

מותר, מלכתחילה אין פה חיבור, זה מופרד ועומד כל הזמן.

חלק מכבוד הקודש, הוא איסור הפניית הגב, כך מצינו בכהן הגדול שהיה יוצא כשפניו אל הקודש. וכתבו הראשונים "ולא יחזיר אחוריו לס"ת אא"כ היה גבוה ממנו עשרה טפחים", וכך נפסק להלכה בשו"ע. וכתבו הפוסקים שאף אין לסדר מקומות כשגבם כלפי ארון הקודש. אולם ניתן להקל לצורך הלימוד ובפרט בעת מסירת שיעור בהיכל בית הכנסת כשפני הדורש אל הקהל ואחוריו כלפי ארון הקודש. מפני שהארון הוא רשות בפני עצמה, וגם משום שאין מניחים שם את הכיסא בקביעות, אלא רק בשעת הלימוד. אך כשמתאפשר נכון שלא לשבת ממש בסמיכות לארון הקודש כשהגב כלפיו, ואף בעת דרשה נכון להטות מעט ולא להפנות גב ממש.

איסור האכילה ברחוב, הוא כי לא מכבד את עצמו, וממילא אם זה בצורה מקובלת ומכובדת, זה בסדר.

א. אם יש אחד שטרם התפלל הוא יגש לעמוד ויתפלל בקול רם כסדר חזרת הש''ץ עד אחר הא-ל הקדוש וימשיך בלחש, ב. אם כולם כבר התפללו יכול החזן לעשות חזרה.

אכן יש עניין שפתילי הציצית יגעו בכנף הבגד, כלומר שכאשר מוציא את פתילי הציצית מהמכנסיים מוציא גם את כנף הבגד, או משאיר את תחילת הפתילים בפנים שיגעו בכנף בפנים, אלא שצריך להשתדל לעשות זאת בצורה שאינה בולטת.

אסור.

אפשר להשלים את הקריאה במהלך היום, אך צריך שיהיה מנין, ולפחות שישה אנשים שלא שמעו עדין את קריאת התורה.

לכתחילה יש לברך בורא נפשות קודם שהולך להתפנות, אך אם שכח יברך קודם אשר יצר ואחר כך בורא נפשות.

זיתים הם דבר חריף ולכן אסור.

אף שמן הדין ניתן לברך ברכת שהחיינו על כל שמחת הלב, בפועל לא נהוג לברך שהחיינו על שאר דברים מלבד הדברים שעליהם תקנו חכמים בפירוש ברכת שהחיינו. וכפי שניתן לראות שאף על סיום מסכת או סיום הש''ס לא מצינו שיברכו שהחיינו, ובודאי שלא על דברים אחרים.

כשאין עירוב אסור לטלטל את התינוק בעגלה בשבת ואף אסור לבקש זאת מהנכרי; בשעת הדחק כשיש להורים צורך אמיתי להיות מחוץ לביתם ואין להם דרך להשאיר את התינוק בביתם בשום אופן – ישאלו שוב רב מורה הוראה כיצד ינהגו בהתאם למצבם הספציפי וינהגו כהנחייתו.

בציבור תמיד קוראים בטעם העליון.

מסופר בגמרא שרצו לתקן לקרוא בין פרשיות קריאת שמע גם את עשרת הדברות, אך בטלו זאת "מפני תרעומת המינים", וחששו שהדבר יתפרש שיש הבדלי דרגות בין עשרת הדברות ליתר חלקי התורה חלילה, ויגרום לחלישות האמונה בתורה. והסתפקו הפוסקים אודות המנהג – להיעמד בעת קריאת עשרת הדברות. יש שהתנגדו לכך מהטעם האמור בגמרא, ולעומתם היו שאמרו שאין לחשוש ל"תרעומת המינים" מפני שכיום אינם מצויים, ואף צידדו לקיים מנהג זה שעניינו כבוד התורה. וכעין פשרה יש שהציעו לא להיעמד ממש לעשרת הדברות אלא כמה פסוקים לפניהם. למנהגנו עומדים בעשרת הדברות כשהפנים אל הספר תורה, ויש המספרים שהרבי נעמד מספר פסוקים לפני עשרת הדברות, אך לעיתים נעמד רק בפסוק "וידבר אלקים".

מותר למי שנמצא בדרכים ואין לו ברירה. אך מוטב להתפלל בתוך מבנה, כי שם יש יותר אימת מלך ולב נשבר.

נפילת-אפיים נוהגת רק במקום שיש בו ספר-תורה וכפי שנאמר (יהושע ז, ו): "ויפול על-פניו לפני ארון ה'", וכל מבנה בית-הכנסת נחשב כמקום שיש בו ספר-תורה. במקום שאין ספר-תורה אומרים את המזמור בישיבה מבלי לכסות את הפנים ויש נוהגים ליפול גם כשאין ס"ת, וי"א שכך מנהג הרבי. בעת נפילת-אפיים יש להרכין את הראש ולהשעינו על זרוע היד, בבוקר כשמניחים תפילין בשמאל נופלים על יד-ימין -ואיטר שמניח בימין נופל בשמאל- ובמנחה נופלים על יד-שמאל. בעת נפילת-אפיים נוהגים לכסות את הפנים בבגד, ואין מסתפקים בכיסוי הראש ביד, מפני שהיד והפנים שייכים לגוף אחד, ואין הגוף יכול לכסות את עצמו. יחיד המתפלל בביתו כשמתפלל בשעה שהציבור מתפללים בבית-הכנסת יכול ליפול עמהם בשעה שהם נופלים, שאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים.

אדם מועד לעולם בין ער בין ישן ואפילו באונסים, מלבד אונסים מיוחדים כגון מי שהניח את משקפיו במקום שאנשים הולכים שם.