מותר, ואם הן גדולות מצוה לגזור אותן לכבוד החג.

אכתוב כאן את עיקרי העניינים, ליתר הרחבה ראה בספר הלכה למעשה תשרי (מהדורת תש"פ, סוף פ"ז): א. זמן מצות שופר: מצות תקיעת שופר הינה בכל היום עד צאת הכוכבים. אמנם משעת השקיעה ואילך שהוא ספק לילה, יתקע בלא ברכה. ב. הברכה: כאשר התוקע כבר יצא ידי חובתו, לכתחילה יברך האדם היוצא בתקיעה זו ידי חובתו. באם ישנם כמה אנשים – אחד יברך בקול ויוציא את כולם ידי חובה. במקרה שאין השומע יודע לברך – יאמר אתו את הברכה מילה במילה. אך באם אין השומע יכול לומר את הברכה בעצמו ואינו מצליח לחזור על הברכה כראוי אחרי התוקע, יכול התוקע לברך, גם אם התוקע יצא כבר ידי חובתו. והשומע יענה 'אמן'. ג. נשים: נשים יכולות לברך כאשר הן שומעות תקיעת שופר. אך התוקע אינו יכול לברך עבורן באם יצא כבר ידי חובתו – אלא הן יברכו לעצמן. באם אינן מעוניינות לברך, יתקע עבורן ללא ברכה. ד. מספר התקיעות והלכותיהן: חיוב השמיעה הוא 30 קולות (תשר"ת שלוש פעמים, תש"ת שלוש פעמים ותר"ת שלוש פעמים). בתקיעת 'תשר"ת', צריך שהשברים והתרועה יהיו בנשימה אחת, כמו ב'תקיעות מיושב'. בעת 'מבצע שופר' יש לשים לב, אשר גם כאשר השומעים ממהרים – התקיעות נעשות כהלכה. ובעיקר יש להשגיח, אשר: א) אורך התקיעות הוא כפי ההלכה. ב) יש הפסק של נשימה בין כל תקיעה ותקיעה. כשאי אפשר כלל לתקוע 30 קולות, יתקע 10 קולות (תשר"ת תש"ת תר"ת) ללא ברכה.

אסור. עירוב התבשלין מתיר לבשל רק ביום שישי בלבד.

כך מכינים עירוב תבשילין נוטל פת שלמה בשיעור 'כביצה' (54 סמ"ק = 22 גרם בערך), עם תבשיל חשוב כגון בשר או דג בשיעור 'כזית' (בנפח (ומשקל) 27 סמ"ק), ויתן ביד אחר (לכתחילה נותנים למישהו שאינו מבני הבית) כדי לזכות (ז' בפתח) על-ידו לכל הקהל, ואומר: "אני מזכה לכל מי שרוצה לזכות (ל' בחיריק) ולסמוך על עירוב זה". הזוכה מגביה את העירוב טפח מן המקום שהיה מונח עליו, אפילו אם הניחו על ידו המוגבהת באוויר, וחוזר ונטל את העירוב מיד הזוכה, ומברך: אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מצות (ו' בפתח) עירוב ואומר: "בעירוב הזה יהיה מותר לנו לאפות ולבשל ולהטמין חמין ולהדליק נר ולתקן ועשות כל צרכינו מיום-טוב לשבת, לנו ולכל ישראל הדרים בעיר הזאת". את הלחם והתבשיל יש לשמור לפחות עד שמסיימים את כל ההכנות לשבת שנעשות בחג, באופן שיהיה ראוי לאכילה בשבת. את המאכל האפוי שבעירוב תבשילין (שמורכב מדבר אפוי ותבשיל חשוב), ראוי לצרף כלחם משנה בסעודת ליל שבת ויום שבת, ולאכול אותו בסעודה שלישית. *צריך להקפיד לסיים את מלאכת בישול המאכלים עבור שבת זמן מה לפני שקיעת החמה, כדי שכעקרון מה שמכינים ביום טוב יוכל להיאכל גם ביום טוב על ידי אורחים שאולי יבואו. *מי שמתארח סומך על עירוב המארח * גם מי שאינו מתכנן לבשל בחג בשביל שבת בכל זאת צריך לעשות עירוב על מנת שיוכל להדליק נרות שבת. *מי ששכח לעשות עירוב עליו לשאול רב אם יכול לסמוך על עירוב שעשה מישהו אחר

אין להכין ולבשל ביום הראשון של ראש השנה לצורך היום השני.

בספר להורות נתן הביא מהלקט יושר שכתב: "דבש דבורים הוא מן המובחר [לאכול בר"ה], כי הדבורים דמי למשפט, כי עושים נקמה לפעמים כמו שמוכח מן הפסוקים, ומה שיוצא מהן הוא מתוק, וסימן לדבר שאנו יוצאין ממדת הדין למדת הרחמים". והוסיף בעל להורות נתן עוד הסבר למה דבש דבורים הוא מן המובחר: "עפ"י מה שכתבנו טעם לטבילת תפוח בדבש עפ"י דברי רבינו יונה (ברכות מג, א) דטבע הדבש שמהפך כל מה שנפל לתוכו לדבש, וזה רומז על תשובה מאהבה שעל ידה זדונות נעשין כזכיות, ונראה דזהו רק בדבש דבורים ולרמז זה יש לאכול דבש דבורים דוקא".

הסדר הנכון הוא שבליל א' של ראש השנה לאחר ברכת המוציא אוכלים תפוח בדבש, לפני אכילת התפוח יש לאכול כזית מפרוסת המוציא, כדי שיהיה קידוש במקום סעודה. כשמברך בורא פרי העץ על התפוח יהיה הרימון לפניו ויכוון לפוטרו בברכת בורא פרי העץ, ויאכל מהרימון. ראוי לאכול מהרימון שיעור שלם, דהיינו כזית.

למדו חכמים, שישנה משמעות בעלת השלכות מרחיקי לכת לדברים הנעשים בפתיחת השנה החדשה. משום כך, מובא בגמרא שיש דברים שכדאי לאכלם בראש-השנה לסימן טוב. מנגד, יש דברים שטוב להימנע מאכילתם בראש-השנה. בין הדברים שכתבו הפוסקים שראוי להימנע מהם היא, אכילת אגוזים ולוזים. ונמקו זאת בשני טעמים: ראשית, מפני שאגוז שווה בערכו המספרי ל"חטא". שנית, מפני שטבעם של האגוזים, להרבות רוק וליחה המפריעה בתפילה ובתקיעות. ועל-פי-זה, יש שנהגו להימנע אף מאכילת פיסטוקים, שקדים, ובוטנים, אך גרעיני חומוס "ארבעס" אוכלים. ויש מן הפוסקים שכתבו שהאמור הוא באכילת האגוז לבד, אולם ניתן לערב אגוזים בעוגה או בתבשיל כשאין טעמם ניכר כל-כך, אך גם בזה יש רבים שהורו להחמיר.

כן, כי הטלית היא חלק מעניין הסליחות.

בשבת לפני ראש השנה אומרים אב הרחמים בתפילה.