בקריאה בהברה ספרדית אין לכפול את המילה זכר, כיוון שבהברה זו ככלל אין ניכר ההבדל בין סגול לצירי.

יש לתפור עם חוט בין החורים כדי שיהפכו חזרה להיות שניים, ואז צריך לפרום את הכנף ולקשור מחדש.

כאשר יש שני ישראלים, מעלים כהן ראשון, וכן במקום לוי, לאחר מכן שלישי ורביעי את שני הישראלים, ולאחריהם כהנים עד סוף הסדר.

אין לומר ביחיד את היקום פורקן השני ואת המי שברך, אמנם אם כשהוא אומר יקום פורקן עדיין יש ציבור בבית הכנסת ניתן לומר.

כותב אדמו"ר הזקן: "ויש נוהגין ... ושלא להפסיק כלל באמצע שנים מקרא ואחד תרגום אפילו בדיבור". הרי שזו חומרא ומי שיכול לקיימה בוודאי יעשנה.

אם כבר קראה שם חלה למה שהפרישה, איננה יכולה לברך.

אטריות יש בהן בדרך כלל לחות ואינן יבשות לגמרי ולכן מותר רק בכלי שלישי, בדרך כלל מוזגים מהסיר לצלחת האישית באמצעות מצקת, כך שהצלחת היא כבר כלי שלישי.

אמרו חכמים "כל הכובש שכר שכיר עובר בה' ..ועשה". כלומר, חייב אדם לשלם את התשלום אותו הוא חייב לפועל, באותו יום בו סיים לתת את שירותיו, והזהירו חכמים כי המאחר שכר הפועל עובר על 5 לאוין: 'בל תעשוק', 'בל תגזול', 'בל תעשוק שכיר', 'בל תלין', 'לא תבוא עליו השמש'; ומבטל מצוות עשה של 'ביומו תתן שכרו'. זמן התשלום נקבע על פי סיום עבודתו - אם סיים את עבודתו ביום חייב לשלם ביום, ואם סיים בלילה חייב לשלם את שכרו במהלך הלילה, יצוין כי חובת התשלום חלה במידה והפועל הודיע שסיים את עבודתו. וכן קבעו חז"ל שחיוב זה הוא רק כאשר הפועל תובע את תשלום שכרו בזמן, אולם כשהפועל אינו מקפיד, ומוכן לקבל את שכרו מאוחר יותר, אינו חייב לשלם מיד, אלא על פי הסיכום ביניהם. וכתבו הפוסקים שכשהפועל אינו תובע את שכרו מחמת בושה ולא מפני שמחל, עדיין תחול מצוות התורה גם כשאינו תובע. ויש להיזהר בכך. לדוגמא, כאשר מביאים לבית צעירה כשמרטף (בייביסיטר) ייתכן ואי תביעתה הוא מחמת מבוכה ולכן ישנו חיוב להביא לה את שכרה בזמן, אלא אם כן יודעת מראש שההורים ישובו מאוחר ומתכננת לקחת מהם את שכרה למחרת.

היות שהכנת הקוגל היא באופן שהחלה שורה במים עד שנימוחה, ואין פרוסות של כזית, ברכת הקוגל תהיה מזונות.

לפני גיל מצוות אינה יכולה לעשות הפרשת חלה.

נכון שלא לתת לקטן לקשור קשר של תפילין.

ברכתו המוציא ככל לחם.