שאלה:
תשובה:
על אף היות השמחה עיקר כה גדול בקיום התורה והמצוות, למדונו חז"ל כי בזמן הגלות יש להיזהר משמחה יתרה 'אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר: אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, אימתי - בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה'. נחלקו הראשונים בטעם  וגדר האיסור -  רבינו יונה מבאר כי האיסור לשמוח הוא מפני שהשמחה מענייני העולם מרגילה את האדם שישכח את קיום המצוות, לכן שמחה על הניסים והנפלאות שעושה עמנו הקב"ה איננה בכלל האיסור כיוון שמטרת השמחה אינה בעבור 'יום טוב' אלא בעבור ה' לפרסם את כל הגדולות ואת כל הנוראות שהוא עושה עמנו. בפרישה ביאר כי לרבינו יונה גם בימות המשיח תהיה אסורה שמחה סתמית השמחה אז תהיה על הניסים שעשה הקב"ה לנו, שמחה כזו מותרת אף בזמן הגלות. אך הרא"ה ובשטה מקובצת כתבו כי אמנם האיסור לשמוח הוא שמא יגבר עליו יצר הרע מתוך השחוק, אך בימות המשיח כיוון שיתבטל היצר הרע יותר השחוק והשמחה. הרי"ף ועוד כתבו כי האיסור לשמוח איננו כחשש מהיצר הרע כיון שהשמחה עצמה היא דבר חשוב וטוב, אלא הוא מחמת הגלות, כיוון שכך בימות המשיח יהיה מותר וצריך לשמוח. בעיון יעקב – מבאר כי כיום האיסור  הוא להיות בשמחה שלימה, ולעתיד לבא תהיה השמחה שלימה. בתורת החסידות מבואר כי הטעם לכך שנצטווינו עבדו את ה' ביראה, הוא מפני שהשמחה רצויה רק כאשר השמחה איננה במורגש – היינו שאין האדם מרגיש כי לו טוב כי הוא שמח והוא מתענג ואז 'ישותו' מתגדלת מחמת השמחה, אז לא רק שאין השכינה שורה אלא הוא אף יכול ליפול לרע ח"ו. לכך בנוסף לשמחה צריכה להיות יראה המביאה לידי ביטול לה' ואז השמחה היא מתוך ביטול היינו שהיא שמחה פשוטה על אלוקות בלא שמרגיש את עצמו כלל - הוא שוכח מעצמו לגמרי. לכן כיום העבודה העיקרית היא הביטול והיראה כשבתוכה מלובשת השמחה. לעתיד לבא תהיה השמחה עיקר כיוון שאז גם הישות עצמה תהיה בביטול וכן גם כשתהיה שמחה במורגש היא לא תהיה סתירה לביטול. זאת היא גם הסיבה שלעתיד לבא הגוף יהיה ניזון מרוחניות כיוון שגם היש הגשמי יהיה בטל בעצם לאלוקות.   כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א אומר כי בימינו אלה כבר אפשר לעבוד את ה' בשמחה גלויה מתוך ביטול ללא חשש.
נכתב ע"י רבני מכון הלכה
מקור: גמ' ברכות דף ל"א ע"א, רבינו יונה ברכות דף כ"א ע"א בדפי הרי"ף, שיטה מקובצת שם, פרישה על הטור או"ח סי' תק"ס, שיחת ליל י"א אלול תנש"א, דבר מלכות ש"פ תצא תנש"א
גאולה
422