יש דיעות שניתן לברך גם אחר חודש ניסן, אך מנהג חב"ד שמברכים רק בחודש ניסן.

הברכה אינה מעכבת את המצווה, ולכן כאשר ספר בלי ברכה יצא ידי חובת המצווה, וכבר אינו יכול לחזור ולברך.

אף שבספירת העומר נהוג שאין מברכים שהחיינו מלבד בשבת, כשחל פדיון הבן בימי ספירת העומר יברך שהחיינו ולא יפסיד את המצווה.

לכתחילה יש לספור אחרי צאת הכוכבים (ובכל מקרה המנהג שלא להתפלל ערבית לפני צאת הכוכבים וספירת העומר היא אחרי ערבית).

בברכה עד עלות השחר. מי שלא בירך בלילה, יספור ללא ברכה עד השקיעה.

לא, אין לנגן בספירת העומר. אמנם שירה בפה מותרת.

נוהגים שאין מברכים שהחיינו בימי ספירת העומר, מלבד בשבת.

בעת אמירת הברכה יש להיזהר להתרכז ולהבין את כוונת הברכה שמברך בה את ה', ולא יהיה לבבו פונה לדבר אחר בעת שמוציא בשפתיו את מילות הברכה. התיבות הנחשבות כעיקר הברכה הן: "ברוך", הזכרת שם ה', וכן הזכרת המלכות בברכה "מלך", וכן הזכרת הדבר שמברך עליו כגון "בורא פרי האדמה" או "שהכל נהיה בדברו" וכן בברכות המצוות – הזכרת המצווה אותה מקיים. אלא שבדיעבד יצא ידי חובת הברכה גם אם לא כיון בה אלא רק אמרה.

כן, יש לומר עלינו עם הציבור ואחר כך לומר ספירת העומר כיון שצריך לומר עלינו עם הציבור.

יש לספור ספירת העומר בתפילת ערבית אף אם מתפלל במניין מאוחר.

מותר לערוך ווארט בספירת העומר, ללא מוזיקה וריקודים.

תלוי בצורת עשייתה: אם רק מפוררים ומטגנים עם ביצה הברכה היא 'המוציא לחם מן הארץ', אם משרים את הפירורים כשהם קטנים במים או ביצה עד שהם נעשים עיסה (עם צבע לבן וכדומה) הברכה היא 'בורא מיני מזונות'.

מצה כפולה איננה חמץ רק ממנהג נפסק בשולחן ערוך שאין לאוכלה בפסח, לכן לאחר הפסח ניתן לאכלה ללא חשש.

אם המכירה הייתה כדין רשאים לקנות מחנות זו, ואין איסור של חמץ שעבר עליו הפסח.

אפשר. כיון שלעניין איסור דאורייתא בל יראה ובל ימצא אנו מצריכים ערב קבלן, אמנם לגבי הקנס שחכמים קנסו שלא לאכול חמץ שעבר עליו הפסח מסתפקים במכירה רגילה.

לא, אין להאכיל בעל חי ואפילו אינו בבעלותו חמץ שעבר עליו הפסח, מאחר שאסור בהנאה.

לא, כיוון שאין קוראים את פרשת השבוע בציבור בשבת זו, אלא קוראים קריאה מיוחדת, לא צריך לומר שניים מקרא.

כתוב "מהחל חרמש בקמה" ודרשו חז"ל אל תקרי בקמה אלא בקומה ולכן יש לברך מעומד, אך בכל אופן אדם שבירך בישיבה יצא ידי חובה, ומי שממש קשה לעמוד יכול לשבת.

מותר, כל דיני האבילות של ספירת העומר מתחילים לאחר החג.

רבים מהדרים שלא להשתמש בפסח, אלא רק בירקות שיש להם קליפה, ורק לאחר שמקלפים אותם, כמובן מלבד למרור וכורך בליל הסדר.

כאשר צריך לקנות דבר לצורך המועד ואין לו כסף מזומן, מותר לכתוב צ'ק וליתנו למוכר, אך טוב יותר לבקש מהמוכר שכתיבת הצ'ק תדחה לאחר המועד.

השוכח לומר יעלה ויבא בברכת המזון של חול המועד, לא חוזר.

חובה על כל אדם לשתות רביעית יין בכל יום מימי חול המועד, ולכתחילה אין יוצאים ידי חובה זו בשתיית מיץ ענבים. אם אינו אוהב יין או שאין ידו משגת לקנותו, יוצא ידי חובת שמחה בדברים אחרים. נשים פטורות משתיית יין.

לא. אמירה לנכרי אסורה בחול המועד כמו בשבת.

מותר לטבול כלים בחול המועד.

נהוג בקהילות ישראל, אשר בשבת הגדול נושא הרב דרשה מיוחדת בנושאים הקשורים להלכות ומנהגי החג, וכל הקהל מתאסף לשמוע את הדרשה, צריכים הכל לבא לשמוע הדרשה . . לפי שלימוד תורה ויראת שמים לרבים קודם לכל המצות שבתורה. ההפטרה היא הפטרת פרשת השבוע ואין מפטירים הפטרת "וערבה", אלא כאשר שבת הגדול חלה בערב פסח. אחר תפילת מנחה אומרים סדר הגדה של פסח מ"עבדים היינו" עד "לכפר על כל עוונותינו".

חובה לעשות מחיצה בגובה עשרה טפחים (80 ס"מ) לפחות, המבדלת בין החמץ לשאר הבית, כדי שיהיה היכר ולא יבוא להנות מן החמץ. מחיצה זו צריכה להיות מדבר קבוע שחוסם את מעבר, ולא בסדין וכדומה.

בחורים שיוצאים מהישיבה לפני פסח צריכים לבדוק היטב את החמץ בלילה שלפני יציאתם בלי ברכה, אך אם מוכרים את החדר לגוי – אין צורך לעשות שם בדיקת חמץ. אם אביהם בודק את החמץ בביתם, ישמעו ממנו הברכה ויכוונו לצאת ממנו ויסייעו בבדיקה. לגבי מכירת חמץ ניתן להרשות את האב למכור וניתן למכור בנפרד.

אם אינו יכול ללכת בעצמו לרב, ניתן למנות שליח בכתב או בטלפון.

כחלק מההכנות לשמחת האדם בחג עם בני משפחתו, הזהירה התורה שיש לשתף בשמחה את "הלוי, הגר, היתום והאלמנה". ואמרו חכמים שאלו הארבעה המנויים בפסוק הנם כנגד בני משפחתו "בנך ובתך ועבדך ואמתך", ללמד שעל ידי שדואג לשמח את הנזקקים, אומר לו ה': "אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך". ומנהג ישראל לאסוף כסף לקראת החג על מנת לרכוש את צרכי החג לנזקקים, מבעוד מועד, וחובה על הציבור להשתתף בזה. מעבר לכך הורה הרבי לדאוג שכל אחד יזכה את מכריו במכירת-חמץ קודם הפסח, וכן לחלק להם מצה-שמורה (לפחות כזית) לליל הסדר, וכן לערוך סדרי פסח פומביים ולאפשר ליהודים לקיים את מצוות החג.

א. דעת הרבי: ארץ ישראל - המקום הכי בטוח מאחר שהיא "ארץ אשר תמיד עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה". ב. להיזהר לא להפחיד ח"ו את עם ישראל. ג. להרבות בשמחה - שמחה פורצת גדר. ג. הוספה בלימוד תורה ובקיום מצוות ובפרט בנתינת צדקה. ד. להוסיף באמירת תהלים ובסיום אמירת תהלים יש להוסיף גם את פרק ק"נ בתהלים. ה. חיזוק מבצע תפלין ובפרט עם חיילי צה"ל. ו. כתיבת אות בספר תורה לחיילי צה"ל. ז. הוספה בכל מבצעי הקודש.

מקומות שאין דרך להכניס בהם חמץ, אולם מצוי שנכנסים אליהם במהלך הסעודה – צריכים בדיקה. כגון, ארון מגבות, ארון בגדי תינוקות. דבר זה תלוי בכל בית, לפי מנהגו ודרכו. בבית עם ילדים קטנים, יש לבדוק בכל מקום שידם של הילדים מגיעים – כולל, ארונות בגדים, אמבטיה וכדומה. אם קשה לבדוק בלילה אחד את כל ארונות הבית. במיוחד, שכאמור – צריך להוציא את כל החפצים קודם הבדיקה ולהחזיר אותם לאחרי הבדיקה. המנהג הראוי הוא, לבדוק את מקומות הללו במשך הלילות הקודמים לליל בדיקת חמץ. הבדיקה תיעשה בלילה, ולאור הנר. ובמקומות שקשה לבדקם לאור הנר יבדוק באמצעות פנס שאורו טוב. הבדיקה נעשית ללא ברכה. יש להיזהר שבכל המקומות שבדק שלא להכניס בהם חמץ כלל, ובליל י"ד אין צורך לבדוק שוב באותם המקומות.

מהדרים לקחת יין אדום. מי שלא יכול לשתות יין, יכול לערב ביין מיץ ענבים. בעת הצורך ניתן לשתות גם מיץ ענבים בלבד, ללא עירוב יין. כאשר משתמשים במיץ ענבים – ראוי להשתמש במיץ ענבים טבעי, ללא תוספות כלל. המהדרים במצוות, משתמשים ביין לא מבושל. אולם, כאשר היין המבושל משובח יותר, ניתן להשתמש בו לכתחילה. ביין שאינו מבושל צריך זהירות יתירה שלא יגע בו גוי (על פי הקבלה, ישנה בעיה גם בראיית גוי). לכן, בבית שנמצא בו גוי, או אצל שלוחים וכדומה, אין להביא יין שאינו מבושל. נשים וילדים יכולים לשתות יין קל או מיץ ענבים.

מעיקר הדין, ניתן לברך על ראיית אילן אחד בלבד. אך אם יוצא למקום בו מצויים אילנות עדיף שילך למקום שידוע לו שיוכל לברך על ראיית שתי אילנות. אבל אם רואה אילן אחד בפעם הראשונה, לא ימתין ויימנע מן הברכה כדי לברך במקום אחר שיש בו שתי אילנות.

בחודש ניסן מתענים.

כן, נשים מברכות ברכת האילנות.

יש מהפוסקים שדימו זאת לאמור במסכת פאה 'בדלית ובדקל אינו כן אפילו תשעים ותשעה אומרים לבוז ואחד אמר לחלק לזה שומעין שאמר כהלכה' ולכן זה תלוי בנוהג הרגיל באותה עונה ובחורף שומעים לזה שקר לו ובקיץ לזה שחם לו. ויש אומרים שהולכים אחר הרוב כמבואר בשולחן ערוך 'כל צרכי ציבור שאינן יכולין להשוות עצמן יש להושיב כל בעלי בתים הנותנים מס ויקבלו עליהם שכל אחד יאמר דעתו לשם שמים וילכו אחר הרוב ואם המיעוט ימאנו הרוב יכולין לכוף אותן'. ויש אומרים שכיוון שהכל חולים אצל צינה יש להקשיב למי שמצטנן מהקור. ולמעשה יש לדון במידת צדק ויושר בכל מקום לפי עניינו, והטוב ביותר הוא להגיע להסכמה, מתוך התחשבות הדדית ובאופן של לפנים משורת הדין. .

ניתן להשתמש למצות גם מקמח שנטחן במכונה. וכן היה רוב השנים במצות שנאפו עבור כ"ק אד"ש, אמנם בשנים האחרונות התחילו לקחת קמח שנטחן ברחיים של יד.

הן נחשבות כ"מצה עשירה" שמותר לאכלה אפילו בערב פסח (ולמנהגנו שאין אוכלים בפסח מצה עשירה ודברים העשויים ממצה עשירה, מותר לאוכלם רק עד סוף זמן אכילת חמץ).

כל מקום שהיה במגע עם חמץ במשך השנה וכן חפצי הבית השונים, שאינם נכללים במכירת-חמץ, וכן בבית שנמצאים בו ילדים ותינוקות, בכל המקומות האפשריים שיכולים להגיע לשם עם חמץ, כארונות ומגירות שנמצאים קרוב לרצפה, ולנקותם היטב; ופשט המנהג שלא להסתפק רק בניקוי ההכרחי מעיקר-הדין, אלא החמירו לשפשף את כל המקומות שבאים במגע עם חמץ במשך השנה, ומונעים כל גישה למקומות שלא הצליחו לנקותם. עם זאת, יש להקפיד ע"כ שבריאותם של בני הבית לא תפגע גופנית ונפשית כתוצאה מחומרות יתירות, ומומלץ להיוועץ עם מורה-הוראה אודות הדברים ההכרחיים לניקיון הבית כהלכה.

אפשר לעשות הבדלה רק עד יום שלישי, לפני השקיעה.

נאמר: "ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם". וביארו חכמים שבחג הפסח עצמו חייבה התורה להשבית את החמץ לגמרי, אולם קודם חצות יום י"ד בניסן מותר להפקיר את החמץ מן התורה; אלא שחכמים חששו שמא החמץ הינו יקר ולא יהיה זה בלב שלם ויעבור על איסור "בל יראה ובל ימצא", או שמא מתוך הרגל יאכל את החמץ הנמצא בבית בפסח ח"ו, ולכן לא הסתפקו בהפקר החמץ אף קודם זמן איסורו, וקבעו שיש לחפשו בחורי ובסדקי הבית ולבער את הנמצא קודם זמן איסורו. והוסיפו הפוסקים שמחג הפורים טוב לעיין בכל דבר שעושה, שלא ישאר דבוק בו חמץ שלא יוכל להסירו בקלות בערב פסח.

אמנם לכתחילה המצווה היא לתת בו ביום, כי עיקר מטרתו הוא שיהיה לאביונים גם עבור הוצאות סעודת פורים, אך בפועל אם לא הספקת, יש לתת לעניים גם אחרי פורים.

כמה פעמים הורה כ"ק אד"ש שאחד מהנוכחים יקיים "לבסומי עד דלא ידע" ויוציא את שאר המסובים ידי חובה. אך אין הכוונה שיוציא את המסובים ידי חובת הגוף המוטלת עליהם, אלא שעי"ז יוסיפו שאר הנוכחים בשמחה, ויקל עליהם לעשות כן בעצמם.

כמנהגנו בכל יום, גם בשבת זו אוכלים לפני התפילה כמה שצריך בכדי שיהיה כח להתפלל (למרות שעדיין לא שמע קריאת פרשת זכור).

הדעה המקובלת בפוסקים היא שתבאנה הנשים לבית הכנסת לשמוע פרשת זכור, וכפי שעורר הרבי שנהגו נשי ישראל לבוא לבית-הכנסת; וכשאין הדבר מתאפשר תקרא קריאה זו מתוך החומש, ובנוסף תשתדל להשלים זאת בפורים ביום בשמיעת קריאת "ויבוא עמלק".

למנהגנו נותנים עבור כל בני הבית כדלקמן: "זכר למחצית השקל" היא זכר למחצית השקל שהיו נותנים במהלך חודש אדר, עבור קרבנות הציבור של השנה החדשה המתחילה בר"ח ניסן, כדברי המשנה "באחד באדר משמיעים על השקלים", ובכך הקדים הקב"ה את השקלים של עם ישראל לשקלים שהמן ביקש לתת למלך אחשוורוש. מאחר ועל מחצית השקל נצטוו "מבן עשרים שנה ומעלה", יש אומרים שהחיוב הוא מבן עשרים שנה בלבד, ורבים מהפוסקים כתבו שהוא מבן 13 שנה, ויש שכתבו שאף עבור ילדים, ויש שהוסיפו אף עבור עוברים זכר למה שנאמר "כל העובר על הפקודים". מי שכבר התחילו לתת עבורו בשנה אחת, אין להפסיק בכך. הרבי מה"מ הזכיר וציין כי המנהג הוא לתת עבור כל בני הבית.

מכיוון שחברו נהנה ושמח מהמשלוח מנות בפורים, השולח יצא ידי חובה.

זו מחלוקת הפוסקים אם יש חובה הלכתית כזו כמו באח בכור, ולכן ראוי לכבד כל גדול וגם אחות, וכן נכון ע"פ קבלה.

אם לא היה חם שהיד סולדת בו, רק לנקות. אם יותר חם, לנקות, להמתין 24 שעות ולהגעיל בתוך מים רותחים.