לשון אדמו"ר הזקן הוא: "וטוב שלא לאכול כלל בגינה אם ישתמש שם עם מים מפני שבקושי יוכל ליזהר שלא יפול שם מעט מים".

כן. על פי הקבלה יש לטבול במלח ג' פעמים. ובכל מקרה נהגו להניח מלח על השלחן, כי השלחן דומה למזבח והאכילה כקרבן, ונאמר "על כל קרבנך תקריב מלח".

אם הוא מגרניט אבן בלבד, בלי ציפוי אימאייל או תערובת חרס וזכוכית, אפשר על ידי עירוי מים רותחים.

יש בזה בעיה גדולה ולכן יש להימנע אף במקום הפסד, באם יש סיבות מיוחדות תפנה לרבני מקומך שיכריעו.

הלחם אינו בשרי ממש, אך אין לאוכלו עם חלבי, אלא אם כן נזהרו ויודעים בבירור שהלחם לא נגע בבשר ולא נגעו בו בידיים מלוכלכות.

ברכת ראיית הקשת מברכים רק פעם ביום, ואם התפזרו העננים ושוב נתקדרו השמיים ונראתה הקשת מברכים שוב. או אפילו לא התפזרו העננים אך הוא ישן שנת לילה ונראתה הקשת יברך. את ברכת הקשת מברכים אפילו באמצע התפלה חוץ מפסוק ראשון של קריאת-שמע וברוך-שם ותפילת שמו"ע. ואם נמצא הוא במקום שאינו נקי, אם יכול לצאת מיד למקום נקי ולברך בתוך כדי דיבור, חייב לעשות כן (וכשידיו מטונפות אף ייטול ידיו קודם). ואם יתכן שלא יספיק לעשות זאת בתוך כדי דבור יברך כשייצא בלא שם-ומלכות.

נכון שלא. אא''כ כתבו תפילין במיוחד עבורו שבזה יש מקלים.

אין לקחת ביצה רותחת או תפוח אדמה רותח וכדומה מסיר רותח לתוך כלי עם מים קרים או נוזל אחר קר. אמנם מותר להדיח את הביצה בזרם מים קרים, אך בשר רותח וכדומה שהמים נבלעים בתוכו ראוי להחמיר גם בהדחה במים.

מצוות עשה מן התורה לברך ברכת המזון לאחר שאכל ושבע, כפי שנאמר: "ואכלת ושבעת וברכת". מפאת חשיבותה של ברכת-המזון קבעו חכמים לאומרה במקום בו ישב בעת אכילתו, ולכתחילה אסור לאדם לצאת ממקום סעודתו לפני שיברך ברכת-המזון אפילו כשבכוונתו לשוב, שמא ישכח לשוב למקומו ולברך. ואם שכח לברך ויצא לדרכו, או שטעה וסבר שניתן לברך במקום אחר, אפילו אם נסע מרחק רב, עליו לחזור למקום סעודתו כדי לברך ברכת-המזון. ורק כשאינו יכול לחזור, או אם הוא נמצא במרחק כזה שעד שיחזור כבר יתעכל המזון שבמעיו, רשאי לברך שלא במקום אכילתו. ואם יש לו שם מעט לחם, במקום לחזור למקום סעודתו, יכול לאכול מעט מן הלחם, ולאחר מכן לברך ברכת-המזון, ואם לא שמר את ידיו והסיח דעתו מלאכול עוד, ייטול ידיו ויברך המוציא לפני כן. ולצורך מצווה עוברת מותר לצאת אף קודם ברכת-המזון. את ברכת-המזון יש לברך בישיבה, שעל ידי כך יוכל לכוון יותר. ואף מי שאכל בעמידה או תוך כדי הליכה, עליו להתיישב לברכת-המזון. ובשעת הברכה לא יסב דרך גאווה וקלות ראש, אלא ישב באימה ובצורה מכובדת. ובדיעבד, אם בירך בעמידה או הליכה או הסבה, יצא ידי חובה. והמהלך בדרך ואוכל דרך הילוכו אינו חייב להתיישב לברכה, מפני שאם יתעכב יש חשש שהמחשבות על איחורו יטרידו את כוונתו.

אמרו חכמים: "מלוה .. שלא בעדים עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול .. וגורם קללה לעצמו". כלומר, יש חיוב להעמיד עדים בשעת ההלוואה, וכל המלווה ללא עדים הרי הוא עובר בלפני עיוור לא תתן מכשול, משום שהלוואה ללא תיעוד יכולה לגרום ללווה לכפור בחובו ולומר שלא קיבל הלוואה. ואף במקרה שהלווה הינו תלמיד חכם אין לסמוך על אמינותו, כי יתכן שישכח מחמת טרדת לימודו. ונפסק להלכה שלכתחילה ראוי לכתוב שטר בעת מתן המעות. אולם יש הסוברים כי הצ'ק בימינו הוא בדומה לשטר חוב, ולכן אם יש צ'ק ביטחון אין צורך בעדים. אך הטוב ביותר הוא כתיבת שטר והחתמת הלווה.

קובעים בלי ברכה, כי לינה ארעית עדיין אינה נחשבת דירה.

חז"ל הפליגו בגודלו וחשיבותו של בית הכנסת באלכסנדריה, בו היו מתפללים "כפליים כיוצאי מצרים" כ-1,200,000 איש, בין התיאורים מציינים: "ובימה של עץ באמצעיתה". יש הרואים בכך מקור קדום לדברי הראשונים שהובאו אף להלכה בשלחן ערוך - שהבימה צריכה לעמוד באמצע בית הכנסת. ואף שיש הסבורים שאין זה חיוב גמור, עם זאת כתבו פוסקים רבים, שיש להקפיד להציב את הבימה באמצע בית הכנסת, בדומה למזבח הפנימי שהיה באמצע ההיכל. ולמעשה הורה הרבי, שיש להציב את הבימה באמצע בית הכנסת, ובמקרה שישנם אילוצים שונים להציבה בסמוך לקיר, יש להקפיד לכל הפחות שתהיה שורה אחת של מתפללים כהפסק בין הבימה לקיר, ויש אומרים שבבית המדרש יש מקום להקל בכך.

היו חכמים שלא היו מקפידים לאיזה כיוון הם מתפללים כיון שהשכינה נמצאת בכל מקום, לכן אף שלכתחילה יש להתפלל לכיוון ירושלים ובית המקדש, במקרה שאדם טעה והתחיל להתפלל לכיוון אחר יסמוך על שיטתם וימשיך בתפילתו ולא יעקור את רגליו ממקומו, אמנם אם מתפלל לאחד הצדדים ולא לכיוון ההפוך יטה את ראשו לכיוון הנכון. אך אם מתפלל בציבור ושכח והתפלל לכיוון אחר אם יכול לכוון את פניו ולא יהיה ניכר ששונה מהציבור יעשה זאת, אך אם ממש עומד לכיוון ההפוך, יהפוך את עצמו לצד שהציבור מתפללים.

אפשר להשלים את הקריאה במהלך היום, אך צריך שיהיה מנין, ולפחות שישה אנשים שלא שמעו עדין את קריאת התורה.

אין לקרוא את התרגום בניגון טעמי המקרא.

אם הקדים את ברכת הקידוש (ברוך.. אשר קדשנו במצוותיו ורצה בנו) לברכת היין (בורא פרי הגפן) – צריך לחזור ולברך שוב לאחר ברכת הגפן, את ברכת הקידוש, לפי שעשה כדברי בית שמאי כנגד דברי בית הלל, וכל העושה כדברי בית שמאי לא יצא ידי חובתו.

יש עניין לנסוע לציון הרשב''י במירון.

אף שמבואר בשולחן ערוך שלא ישתה כוסו בבת אחת, בקידוש ובכל כוס של ברכה, יש עניין בלגימה אחד כיון שמראה את חביבות המצווה.

עיסה החייבת בהפרשת-חלה בברכה היא כזו ששיעור הקמח שבה הוא לפחות 1.667 ק"ג, ובפחות מכך (החל מ-1230 גרם) יש להפריש בלי ברכה. אלא ששיעורים אלו הם רק בקמח לבן, אך בקמח מלא כיוון שמשקלו קל במקצת, לכן מתחייב בהפרשת-חלה בשיעור קטן יותר. להלן סוגי הקמחים וחיובם: בקמח מלא - יש להפריש בלי ברכה החל מ-1.150 ק"ג ובברכה החל מ- 1.600 ק"ג. שיפון - החל מ-1.040 ק"ג, ובברכה החל מ-1.391 ק"ג. כוסמין – החל מ-1.175 ק"ג, ובברכה מ-1.640 ק"ג. קמח שיבולת שועל - החל מ-890 גרם, ובברכה החל מ1.197 ק"ג. קמח שעורה – החל מ-1.050 ק"ג, ובברכה החל מ-1.419 ק"ג.

אם אין בשר וכדומה, וזה רק חלה טחונה וביצים, מזונות.

יש לעצור ולהקשיב לקדושה, אך אין לענות.

אדם שלא חייב בברכת הגומל, לא יכול לברך הגומל עבור אדם החייב בברכת הגומל.

עיוור חייב בכל המצוות, ולכן יכול להוציא אחרים ידי חובה, ויכול להיות שליח ציבור.

אם הוא מסופק אם התפלל תפילת שמונה עשרה של חול או של שבת – יש להסתפק אם צריך לחזור ולהתפלל, ולכן יכוון לצאת ידי חובתו בשמיעת חזרת הש"ץ. וכן אם אירע לו כך בתפילת ערבית – יקשיב ל"ברכה מעין שבע" שאומר הש"ץ ויתכוון לצאת בזה ידי חובתו.

ישנו איסור לעשות מנורה בת שבעה קנים, אפילו כשהיא לא באותה צורה בדיוק כפי שהייתה בבית המקדש (ראה יו"ד סי קמא סעי ח ובמה שדן בזה הפ"ת ס"ק יד). באם לא עבר על איסור עשיה, כגון, במקרה שגוי עשה אותה, נחלקו הפוסקים האם יש איסור להשהותה בביתו. דעת הגר"א (יו"ד שם ס"ק כא) - שאסור להשהותם (וכ"נ בדברי הברכ"י שמחמיר בזה). לעומתו דעת התפארת למשה שם שמותר להשהותם והביאו לדינא הפתחי תשובה (ס"ק יד) וראה ב׳מקור מים חיים׳ שאחר שהביא את כל שיטות הראשונים בסוגיא הוכיח שלדינא אין להחמיר בזה. ולכן המקל בזה יש לו על מה שיסמוך.

לא ראוי כלל וכלל לטייל בשבת. אלא אם כן מדברים בלימוד בעת הטיול שאז ניתן לטייל חצי שעה או שעה, ובלבד שלא יהיה במקום בו יש חשש לתקלה בענייני צניעות וכדומה.

תלבש את בגדי השבת לפני הדלקת הנרות, כדי שתקבל את השבת בבגדי שבת. אך אם לא הספיקה ללבוש בגדי שבת והגיע זמן ההדלקה, תדליק במלבושי חול, וזה עדיף משתבוא לידי ספק חילול שבת.

מצווה להוסיף מחול על הקודש, הזמן המוקדם ביותר שניתן לקבל שבת הוא מפלג המנחה - כלומר שעה ורבע זמניות לפני השקיעה, אך לפחות מעט לפני השקיעה יש לעצור ממלאכות ולקבל על עצמו את השבת.

אף שמן הדין בית של שותפים יהודי וגוי אינו חייב במזוזה, אך במקרה זה כדאי לקבוע מזוזה ללא ברכה.

אם זה עם קמח - מזונות.

כן זה כמיץ ענבים, כמובן שיש עדיפות ביין.

כאשר אדם נמצא בחדר ושומע קדושה מחדר אחר יכול לענות אם מעוניין אך אינו מחוייב לענות. ובכללות ישנן ארבע מדרגות בהצטרפות לדברים שבקדושה: א) כאשר נמצא עמהם באותו מקום או שמראה להם את פניו, משלים למניין. ב) הנמצא בחדר הטפל לבית הכנסת ואינו מראה את פניו למתפללים, אינו משלים למניין, אבל אם יש מניין בלעדיו הרי הוא נחשב כמתפלל במניין. ג) הנמצא בחדר אחר או מחוץ לבית הכנסת, אינו נחשב כמתפלל במניין, אבל יכול לצאת ידי חובתו בשמיעת החזן. ד) השומע את החזן בשידור חי, יכול לענות אמן אחריו, אבל אינו יכול לצאת בשמיעתו ידי חובה. במקרה שלכם אם אתם רוצים אתם יכולים לענות אך לא חייבים.

סמך לדבר מהפסוק ''ויעמוד כל העם בברית'' (מלכים ב' כג, ג). וכתב הברטנורא (ביכורים ג, ג) שהכל עומדים מפני נושאי התינוק לחלוק כבוד לעושי המצווה.

אכן זהו מנהג קדום וכתב הרבי שבמקום שאין מנהג קבוע כך ראוי לנהוג. וזה לשון הרבי: "למי שייך נתינת השמות. לא שמעתי הוראה בזה בפירוש, אבל יעויין בפירושי הראשונים (הדר זקנים, דעת זקנים ועוד) לבראשית (ל"ח, ה), עה"פ והי' בכזיב בלדתה אותו, שמנהגם הי' ששם הראשון שייך להאב, שם השני שייך להאם ושם השלישי להאב, וזהו פירוש הכתוב: ותקרא את שמו גו' מפני שהי' (יהודא) בכזיב בלדתה אותו, ולכן לדעתי במקום שאין מנהג קבוע - הנה עפ"י הנ"ל נתינת השמות צ"ל בסדר הנ"ל" עכ"ל. אמנם אסור בשום אופן שענין השמות יהווה מחלוקת בין בני הזוג ויש להגיע להסכמה של שני הזוג או להתייעץ עם רב מורה הוראה המכירם כיצד לנהוג. וגם זאת למדנו מדברי הרבי במכתב אחר: "במ''ש אודות השם כבר ידוע שצריך להיות בהסכם שני ההורים יחד, ויהי' לאורך ימים ושנים טובות".

נאמר "ולמדתם אותם את בניכם", ולמדו חכמים שכשם שאין האב מצוּוה ללמד את בתו; כך אין האשה מצוּוָה ללמוד בעצמה. אלא שצריכות הנשים ללמוד עניינים השייכים אליהן ומחויבות בהן, ולכן מברכות אף הן את ברכת התורה קודם הלימוד. ויש שכתבו שמותר לאשה ללמוד תושבע"פ מיוזמתה ואף מקבלת על כך שכר. ובדורנו מעורר הרבי שמעבר לשיעורים היומיים, ולימוד חסידות ההכרחיים אף לנשים, צריכות הבנות ללמוד תורה בבתי הספר, ובייחוד נוגע הדבר לחינוך הבנים שכן האם נמצאת לרוב בבית, ובניה הקטנים מפנים אליה שאלות בתורה, ואף עוקבת אחר לימודיהם בת"ת, על כן צריכות הן לרכוש ידיעה כללית בתושבע"פ משנה וגמרא.

בכללות כסף שהרוויחו בשבת אסור בהנאה, אך זה דווקא כשקיבל שכר על שבת בפני עצמה, אך אם מדובר בעבודה שעובד גם בימי חול מותר ליהנות מהכסף, אך כדאי שיתרום לצדקה ולא יהנה מזה.

אין עוברים בזה על איסור בל תלין, אבל בוודאי שצריך לעמוד בדיבור ובהתחייבות ולשמור את מוצא פיו, וזוהי חובה גמורה.

היות שהכנת הקוגל היא באופן שהחלה שורה במים עד שנימוחה, ואין פרוסות של כזית, ברכת הקוגל תהיה מזונות.

כדי להיות חייב בברכה אחרונה בוודאות, צריך שיהיה כזית בפרי (27 סמ''ק), בד''כ בתמר אין כזית, אלא אם כן הוא ממש ענק. (לכן לא מומלץ לאכול תמר אחד שלם כי נכנסים לספק ברכה כי יש דיעה שעל פרי שלם מברכים ברכה אחרונה אף שאין בו כזית, אלא שלא נפסקה ההלכה כדיעה זו).

עד כמות של כביצה (54 סמ''ק) מותר, יותר מכך אסור.

אפשר לעשות מנין בלי קריאת התורה, על מנת לקרוא בתורה חייב שיהיו שישה שלא שמעו את הקריאה.

אדם מועד לעולם בין ער בין ישן ואפילו כשמדובר באונס, מלבד אונסים מיוחדים כגון מי שהניח את משקפיו במקום שאנשים הולכים שם. דהנה בשו''ע נפסק, כי המניח את חפציו במקום שדרך להניח בהם חפצים אלו - הנתקל בהם בשוגג והזיקם חייב בתשלומי הנזק, ואילו המניחן ברשות הרבים במקום שלא היה לו להניח חפצים אלו המזיקם פטור - כי הוא אנוס 'שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים', והצ''צ על הש''ס ביאר שאף כאשר הניח ברשות, באם לא היה הנתקל אמור לדעת כי יש שם חפץ הרי הוא אנוס ופטור. א''כ בנדון, אף שהיה לבעל המשקפים רשות להניחם שם, אעפ''כ לא היה לו למעיר לדעת שהם שם, ולכן הרי זה אונס גמור ופטור מלשלם.

אין בעיה בזה ומותר לכתחילה.

המנהג להשתמש לשתיה במוצאי שבת במים חדשים, ולא במים שכבר נמצאים בכלים משבת. מפני ש"בארה של מרים" עוברת בכל מוצאי שבת אל כל הבארות והמעיינות, ומי שפוגע בה ושותה ממימיה מתרפא מיד. ולכן נוהגים לשאוב מים חדשים במוצאי שבת שאולי יזדמן לידם מים מבארה של מרים, על מנהג זה הזכיר הרבי שכיוון שאדמו"ר הזקן הביא מנהג זה, לכן גם כיום יש מקום למנהג זה.

אדמו"ר הזקן כותב בשו"ע: "יש נוהגים להרבות נרות במוצאי שבת יותר משאר לילות החול", וכן הוא בעוד מקורות. אמנם לא נזכר שם המספר, אך בפועל נהגו במקומות רבים להדליק שתי נרות, ויש המביאים זאת בשם הבעש"ט ותלמידיו. הרבי כותב "וכידוע הסיפור איך שהבעל-שם-טוב ותלמידיו הרבו בנרות במוצאי שבת קודש".

מן הדין אינו חייב. יכול, אם רוצה - לפנים משורת הדין.

כן, עיוור חייב בציצית, ויברך לאחר שאדם אחר יבדוק לו את הציצית, או שיבדוק בעצמו על ידי מישוש בידיים.

אם הבעל חוב לא תובע כלום ולאחר שפנה מיוזמתו לבעל חובו ושטח בפניו את ספקו והבעל חוב משיבו שאינו זוכר אם אכן חייב לו, מן הדין פטור מלשלם, אבל אם רוצה לצאת ידי שמיים, חייב לשלם. ואם גם החייב מסופק בעצם החוב ואינו זוכר אם חייב כלל, כיון שבעל החוב לא תובעו, פטור מלשלם גם בדיני שמיים.

הטועם ופולט, באופן שרק פיו נהנה, אינו חייב בברכה עד שיטעם כמות של רביעית, דהיינו עד כמות של 86 מ"ל. הטועם ובולע אפילו כל שהוא, חייב בברכה.

מי שהיה כבר שבע קודם שאכל, ואכל אכילה גסה, אם נהנה גרונו מאותה אכילה מברך לפניו ולאחריו, אבל אם נפשו קצה עליו, ואין גרונו נהנה מאכילתו, אינו מברך כלל לא לפניו ולא לאחריו שאכילה כזו אינה חשובה אכילה כלל.